פסק-דין בתיק ת"א 1416-08

עניינה של התובענה הוא בנכס מקרקעין בצפת המשמש מזה שנים לישיבה של חסידות חב"ד, ובטענת התובעת לזכויות בעלות בנכס משזה לטענתה נרכש עבורה בנאמנות (באמצעות רכישת מניות בחברה בעלת הנכס). לחלופין נטען להיותה של התובעת בעלת רשות בלתי הדירה לעשות שימוש בנכס לצורך קיום הישיבה במקום; ועוד נטען, גם זאת לחלופין, כי הנכס הוקנה לה במתנה. הרקע לתביעה הוא דרישה שהופנתה לתובעת לפנות את הנכס ואת הישיבה מהמקום.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1.         הנתבעת מס' 1, רקפת מפעלי פתוח בע"מ (להלן: " רקפת" או " החברה") היא הבעלים הרשום בנכס מקרקעין בצפת הידוע כגוש 13053 חלקות 6 ו-8 (להלן: " הנכס"); ויצוין כי הוא נכסה היחיד.

            התובעת, בית לוי יצחק ישיבת חב"ד ליובאוויטש (להלן: " התובעת"), היא עמותה שעיסוקה בניהול ובהחזקה של ישיבת חב"ד בצפת (להלן: " הישיבה"). הישיבה מתנהלת בנכס מזה כשלושה עשורים - מאז שנת 1984, שאז התובעת לטענתה קיבלה לראשונה חזקה בנכס, כשוכרת. נכון לאותה עת, היתה רקפת בבעלות מר יוסף בן ארויה; וזכויותיו בחברה הועברו בירושה בשנת 1992 לידי חנה בן ארויה (להלן: " בן ארויה") - 2200 מניות רגילות בנות 0.0001 ש"ח המהוות את מלוא הון המניות המונפק והנפרע של החברה (להלן גם: " המניות"  או " מניות רקפת").

2.         לגרסת התובעת, בשנת 1987 או בסמוך לכך, לאחר שהישיבה גדלה ושגשגה, ביקשה התובעת לרכוש את הזכויות בנכס באמצעות רכישת מניות רקפת.      

בהתאם להערכת השמאי אבני בן-ציון, ביום 3/7/86 עמד ערכו של הנכס על סך של 1,355,540$ (נספח ג לכתב התביעה). לשם ביצוע הרכישה פנתה התובעת לחברה האמריקאית Friends of Lubavitch for Zefat בבקשה שתסייע בידה במימון העסקה (להלן: " החברה האמריקאית"(. במכתבו של עו"ד מרדכי ראוך מיום 20/12/87 שמוען לרב אריה קפלן ז"ל, מי שהיה אז ראש הישיבה (להלן: " הרב קפלן"), אישר עו"ד ראוך לבקשת הרב קפלן כי החברה האמריקאית רכשה 55% ממניות רקפת (המכתב צורף כנספח ב לתצהיר הרב וילישנסקי). ואולם יצוין כי טבעו ופשרו של מכתב זה לא הוברר, ולא ניתן ללמוד על תכליתו ועל זהות מרשיו של עו"ד ראוך. גם לא הוצגה כל אסמכתא המעידה על עצם רכישת המניות בידי החברה האמריקאית. מכל מקום, התובעת טוענת כי החברה האמריקאית רכשה מאת בן ארויה 55% ממניות רקפת, וכפועל יוצא מכך- 55% מזכויות הבעלות בנכס, והכל לצרכי הישיבה; כאשר כוונת התובעת היתה, לטענתה, לרכוש גם את החלק הנותר של המניות לאחר השגת מימון מתאים - ובכך יובטחו זכויות הישיבה בנכס (סעיף 7 לתצהיר הרב וילישנסקי).

3.         ביום 10/5/92 נחתם הסכם בין בן ארויה לבין התובעת שעניינו במכירת מלוא מניות רקפת (וליתר דיוק 2199 מניות מתוך 2200 מניות) מאת בן ארויה לידי התובעת, וזאת בתמורה לסך של 485,000$ (להלן: " הסכם התובעת-בן ארויה"; נספח ג לתצהיר הרב וילישנסקי). לטענת התובעת, בזאת היא רכשה את יתרת מניות רקפת (45% הנותרים של הון המניות של החברה), ופירושו של דבר - את יתרת זכויות הבעלות בנכס. יוער בהקשר זה, שחרף טענות התובעת כי רכשה (רק) 45% מהון המניות של רקפת מכוחו של ההסכם כאמור, בהסכם מוגדר "הממכר" ככלל הון המניות המונפק והנפרע של רקפת (ראו: סעיפים 1.2 ו-3.1 להסכם התובעת-בן ארויה); הגדרה שגם עומדת בסתירה לטענתה של התובעת כנזכר לעיל, שלפיה עוד בשנת 1987 רכשה החברה האמריקאית 55% מהון המניות של רקפת. וייאמר כבר כעת, כי זו דוגמא אחת מיני רבות לסתירות שנתגלעו בגרסתה של התובעת.

לשם מימון הרכישה נושא הסכם התובעת-בן ארויה, נטלה התובעת הלוואה בסך 450,000$ מאת בנק כרמל למשכנתאות והשקעות בע"מ (להלן: " הבנק"). להבטחת החזר ההלוואה שועבד הנכס, ורקפת וכן חברי הוועד דאז של התובעת חתמו על הסכם ההלוואה כערבים לפרעונה (להלן:" הסכם ההלוואה" ו" המשכנתא"; הסכם ההלוואה ושטר המשכנתא, צורפו כנספחים ה ו-ו לתצהיר הרב וילישנסקי). יצוין כי בסעיף 2 להסכם ההלוואה ניתן ביטוי לרכישה הקודמת הנטענת של 55% ממניות רקפת, כמוזכר לעיל, בזו הלשון:

"והואיל:            ושולם בעבר סך של 400,000 ש"ח על חשבון רכישת 55% ממניות חברת רקפת" (ההדגשה  שלי - ע.ב.).

4.         בסמוך לשנת 1993 התובעת התקשתה לטענתה לעמוד במימון רכישת המניות  והזכויות בנכס. משכך פנתה לנתבע מס' 3, הרב יוסף יצחק הכהן גוטניק (להלן: " הרב גוטניק"), שהוא נדיב נודע של תנועת חסידי חב"ד, בבקשה שיסייע בידה (סעיף 11 לתצהיר הרב וילישנסקי).

מטעמו של הרב גוטניק פעלה החברה הרשומה באנגליה Mamash Limited (להלן: " חברת ממש" או " ממש"). ממש היא חברה הפועלת בנאמנות עבור בני משפחת גוטניק, והיא מנוהלת בידי עו"ד אלן סאקס המשמש כדירקטור בחברת ממש (להלן: " עו"ד סאקס"; ראו סעיפים 3-1 לתצהירו). ביום 21/6/93 נחתם הסכם בין חברת ממש לבין בן ארויה שעניינו ברכישת כל מניות רקפת מאת בן ארויה על ידי ממש (להלן: " הסכם ממש-בן ארויה"; נספח 2 לתצהיר עו"ד סאקס). ודוק: על פני הדברים, הסכם זה אינו עולה בקנה אחד עם הסכם התובעת-בן ארויה, שלפיו מניות רקפת נמכרו לתובעת זה מכבר (כמתואר בסעיף 3 לעיל). אלא טרם שנחתם הסכם ממש-בן ארויה , התובעת והחברה האמריקאית ביקשו לבטל את כל ההסכמים הקודמים שנערכו בקשר עם מניות רקפת (להלן: " מכתב הביטול"; נספח 1 לתצהיר עו"ד סאקס).

על פי האמור בהסכם ממש-בן ארויה, חברת ממש התחייבה לשלם לבן ארויה בעד כל מניות רקפת, וכפועל יוצא מכך - בעד הנכס, סך של 1,010,000$ (סעיף 7 להסכם). בסעיף 3.6 להסכם נאמר כי לרקפת אין כל חובות או התחיבויות למעט חובות והתחיבויות שבן ארויה הודיעה עליהם בכתב; ובסעיף 3.8 להסכם נאמר כי נכסי רקפת חופשיים מכל שיעבוד, משכנתא, משכון או זכות צד ג' למעט המשכנתא על הנכס לטובת הבנק (כמפורט בסעיף 3 לעיל). בו ביום שנחתם הסכם ממש-בן ארויה, נערך ונחתם גם שטר העברת המניות בהתאם (נספח 3 לתצהיר עו"ד סאקס). 

מקץ חצי שנה, ביום 2/12/93 ערכה חברת ממש הוראת קבע לבנק שעניינה בהחזר ההלוואה שבשעתו נטלה התובעת לצורך רכישת מניות רקפת (אישור בדבר עריכת הוראת הקבע צורף כנספח ח לתצהיר הרב וילישנסקי). כך למעשה חברת ממש נכנסה בנעליה של התובעת בכל הנוגע לפירעון ההלוואה. אמנם דה-יורה התובעת הוסיפה להיות רשומה כלווה ואחראית לפרעונה; אך זאת בה בעת שהנכס, שהוא בבעלות רקפת (שמניותיה נרכשו כאמור על ידי ממש), ממושכן לבנק -  ורקפת אף מוגדרת בהסכם ההלוואה כאחת הערבים להחזרה.

אין חולק כי התובעת המשיכה וממשיכה גם כיום להחזיק בנכס ולקיים בו את הישיבה; וגם אין חולק כי לפחות למן המועד שבו רכשה ממש את הזכויות בנכס מאת רקפת (באמצעות רכישת מניות רקפת), מזה כ-13 שנים - התובעת לא שילמה ואינה משלמת תמורה כלשהי לידי רקפת או ממש. יוער בנקודה זו, למען הסדר, כי במשך מספר חודשים בודדים (3 חודשים) חברת ממש לא העבירה לבנק את תשלומי המשכנתא בהתאם להוראת הקבע, והתובעת עשתה כן מכספיה היא (מוצגים נ/3 ו-נ/5); אך מדובר בעניין נקודתי שאין לו השלכה על הדיון.

5.         בחלוף כעשור מעת רכישת מניות רקפת (ועימן הזכויות בנכס) על ידי חברת ממש, נתעוררו חילוקי דעות בקשר עם הנכס בין התובעת לבין ממש. ביום 31/12/02 פנה ב"כ התובעת לב"כ ממש במכתב (צורף כנספח 7 לתצהיר עו"ד סאקס), שבו נאמר כי נודע לתובעת שבכוונת ממש למכור לצד ג' את מניותיה ברקפת, בעלת הזכויות בנכס. התובעת הביעה התנגדות למהלך זה, בציינה:

"רכישת הזכויות בידי מרשתך נעשתה תוך ידיעה והסכמה מלאה לזכות החזקה והשמוש של מרשתנו, כל זמן שמנוהלת במקום הישיבה."  (ההדגשה שלי - ע.ב.) (סעיף 2 למכתב).

ב"כ התובעת הוסיף וציין שמרשתו "תתנגד לכל פעולה שתפגע בזכותה להמשיך ולהחזיק במקרקעין כל זמן שמנוהלת עליהם הישיבה ע"י מרשתנו" (ההדגשה שלי - ע.ב.) (סעיף 3 למכתב). יודגש כבר כעת שכעולה מהאמור במכתב זה, התובעת טענה במסגרתו אך ורק לזכות החזקה והשימוש בנכס.

            במאמר מוסגר יצוין כי בעקבות הסכסוך שנתגלע בין הצדדים ובהיותם משתייכים לקהילת חסידי חב"ד, פנתה התובעת לבית דין צדק בירושלים בבקשה למתן צו מניעה זמני נגד הרב גוטניק (להלן: " בית דין צדק"). בית הדין שעה לבקשת התובעת והוציא מלפניו צו מניעה זמני האוסר על הרב גוטניק לבצע כל דיספוזיציה ושורה של פעולות משפטיות נוספות בקשר עם הנכס "עד לבירור בבית הדין" (נספח יג1 לתצהיר הרב וילישנסקי). בתגובה לצו המניעה הודיע הרב גוטניק, באמצעות מזכירו, לבית דין צדק כי הוא אמנם מקבל על עצמו שלא למכור את הנכס עד שיעלה בידו להגיע לדין תורה, ואולם הבהיר כי הוא עושה כן רק "מפני דרך ארץ" וכי הוא לא מקבל על עצמו "בשום פנים ואופן" את סמכות בית הדין (נספח יג2 לתצהיר הרב וילישנסקי). עובדה היא מכל מקום, שגם התובעת עצמה לא המשיכה בהליך בפני בית דין צדק, ומצאה לנכון לפנות לבית משפט זה לבירור הסכסוך שבין הצדדים.

6.         ממש המשיכה בפועלה למכירת הנכס, ונמצא מי שהיה מעוניין לרוכשו - הוא נתבע מס' 2, מר יצחק גפני (להלן: " גפני"). עם היוודע הדבר לתובעת, זו שיגרה מכתב לגפני, שהתקבל אצלו ביום 27/11/06 (להלן: " המכתב לגפני"; נספח יג לתצהיר גפני). במכתבה הפצירה התובעת בגפני שלא להתקשר בעסקת רכישה של רקפת והנכס, רכישה שפירושה פינוי הישיבה מהמקום. וכך, בין השאר, התייחסה התובעת לזכויותיה שלה בנכס:

"יתר על כן, רכישת הזכויות במקרקעין בידי הבעלים הנוכחי (חברת ממש - ע.ב.) נעשתה תוך ידיעה והסכמה מלאה מצידו ל זכות החזקה והשימוש של הישיבה במקרקעין..."